ציקוואשוילי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1.התובע, יליד מאי 1954, נהג במקצועו, נפגע בתאונת דרכים ביום 28.02.08. (להלן: "התאונה"). התאונה ארעה כאשר התובע נהג מונית והסיע נוסע. כתוצאה מהתנגשות המונית עם גמל שפרץ לכביש – הנוסע שישב לצידו של התובע נהרג, ולתובע עצמו נגרמו פגיעות גוף ונפש.

2.התובע אושפז בבית החולים סורוקה למשך ארבעה ימים.

3.בהיות התאונה גם "תאונה בעבודה", התובע בחר למצות את זכויותיו על פי המיתווה הקבוע בסעיף 6 ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן:"החוק").

בתום הליך מייגע למדי של בדיקות ועיון בעברו הרפואי של התובע – קבעה ועדה רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי, את נכותו של התובע בשיעור של 20%. לאחר מכן נקבע כי, בנסיבותיו האישיות של התובע, יש הצדקה להפעלתה של תקנה 15 לתקנות.. ונכותו הכוללת של התובע הועמדה על 30%.

מדובר בנכות נפשית, והתקנה שנמצאה מתאימה היא 34(ג) לתקנות.

אין זה מיותר לציין, שלתובע לא נגרמה נכות אורתופדית, ועל אף שבתאונה נגרם לו שבר באפו ועל אף שהתובע הרבה להתלונן על כאבי ראש וקשיי נשימה שלכאורה נובעים מהשבר באפו – וועדות המל"ל לא קבעו לתובע נכות נוספת בתחום רפואת האף אוזן גרון.

4.בשנת 2010, התובע חזר ופנה למל"ל בתביעה להכיר בנכויותיו השונות על פי פרק "נכות כללית". תביעתו התקבלה וב- 25.07.10, נקבעה לתובע דרגת אי כושר יציבה בשיעור של מאה אחוז. אזדקק לענין זה עת שאבוא לדון בניכוי הנכון של גמלאות המל"ל.

5.א.תחנות חייו של התובע משרטטות חיים שלא האירו פנים לתובע. בלשונו

של יעקב אבינו בעומדו בפני פרעה: "מעט ורעים היו ימי שני (הכוונת ל"שנות" – י.ט.) חיי..." (בראשית, מז י.ט).

במסגרת נסיונו של בא כח הנתבעת להראות שלא התאונה לבדה גרמה לנכותו הנפשית של התובע, אלא, שיש לה מקורות מוקדמים יותר, התברר, שהתובע היה נשוי פעמיים, וחי בהווה עם בת זוג נוספת ללא נישואין. כל מערכות היחסים של התובע הסתיימו בפרידות ובמערכות יחסים קשות. (ראו: עמ' 4). התובע נפגע במלחמת לבנון הראשונה וניסה לשקם את חייו בארה"ב, אך חזר לישראל כעבור כמה שנים. מיחסיו עם נשותיו, נולדו לו שני ילדים. הילד הראשון נפטר, וילדו מאשתו הראשונה, אינו מצוי איתו בקשר.

מהתיאור שהתובע תיאר את חייו העכשוויים, עולה תמונה עגומה. התובע חי למעשה בבדידות חברתית, כשבת זוגו היא בן השיח היחיד שלו. יציאותיו מביתו הן רק לצרכים פונקציונליים. אין בו שלוות הנפש. להיפך, נפשו מיוסרת וימיו חולפים סתם כך ללא תכלית ותוחלת.

ב.נכון שקשה להשתחרר מהמחשבה המטרידה, שמי שקורות חייו היו כמו אלו של התובע, מועד ממילא לחיים של דחק נפשי, גם אלמלא התאונה. אבל למחשבה זו, אין נפקות מעשית, שכן, עובדה היא, שעובר לתאונה, התובע עבד ותפקד. אולי לא באופן מירבי ומיטבי – אבל חייו בוודאי היו בעלי תוכן שונה ומלא יותר מכפי שהם היום. ועוד עובדה היא, שוועדות המל"ל השונות שקבעו את נכותו ובכלל זה פסיכיאטר שבדק את התובע, לא זקפו מאומה מקשיי עברו על נכותו.

העולה מדברים אלה הוא, שגם אם נניח, שאולי נכותו העכשווית לא נוצרה רק מתוך התאונה, לא ניתן לתת להנחה זו נפקות מעשית.

6.תפקודיותה של הנכות:

א.עובדה היא, שגם הנתבעת לא חלקה עליה, שמאז התאונה, התובע יצא ממעגל העבודה ולא שב אליו עוד. התובע טוען, שמכלול פגיעותיו והפגימות הגופניות שמהן הוא סובל, אינן מאפשרות לו לעבוד. למצבו הנפשי השברירי, יש לצרף את העובדה שמשרד התחבורה שלל מהתובע מטעמים רפואיים, את הרשיון לנהיגת מונית. כלומר, התובע נימק את אי חזרתו לעבודה הן בנימוק האובייקטיבי של שלילת רשיון הנהיגה על מונית, והן בנימוק הסובייקטיבי הנובע ממצבו הגופני והנפשי.

ב.מאידך, הנתבעת בקשה לראות את אי חזרתו של התובע למעגל העבודה כנובעת מן העובדה, שהיום הוא נהנה מתשלום חודשי של כ – 10,000 ש"ח, שהם תגמולי ביטוח המשולמים לו עקב אובדן כושר עבודה ועוד כ- 2,500 ₪ שהוא מקבל מהמל"ל.

על פי הנטען, התובע יודע שאם יחזור לעבודה, הדבר יוודע בסופו של דבר לחברת הביטוח, ולכן, כדאי לו לתובע שלא לעבוד. המציאות שנוצרה היא מציאות פרדוקסלית; אם קודם לתאונה התובע השתכר כ- 3,000 ₪ לחודש (לשיטתו), הרי, שאחרי התאונה ובעקבותיה, הכנסתו החודשית, בלי לעבוד, עומדת על כ- 10,000 ₪ לחודש. טענת הנתבעת היא איפוא, שהתובע לא חזר לעבודה, לא מכיוון שהדבר איננו ביכולתו, אלא בגלל שהדבר אינו משתלם לו.

ג.אף שטענת הנתבעת מושכת את הלב, ואף שבסופו של דבר, הדברים נבחנים על פי נסיון החיים, ההגיון והשכל הישר, התרשמתי מעדותו של התובע באופן כזה, שהשתכנעתי בכך, שהתובע באמת ובתמים נפגע באופן שאינו מאפשר חזרתו לעבודה.

במהלך עדותו בפני, התובע פרץ בבכי "כבד" מספר פעמים. התרשמתי באופן ברור, שאין מדובר בבכי מעושה, או בבכי הנובע מתוך כוונה מניפולטיבית. התרשמתי שבכיו של התובע היה בכי אמיתי שנבע ממצוקת נפש. התובע הסביר, שגם אילו החזיק ברשיון לנהיגת מונית, כוחותיו הנפשיים אינם מספיקים לתפקד כנהג מונית על כל המשתמע מכך, לרבות, אינטראקציה עם נוסעים וניהול הצדדים הכספיים והלוגיסטיים הכרוכים בעבודתו של נהג מונית. נכון שמדובר בנכות בשיעור "רפואי" של 20% "בלבד" – אבל, כאמור, השתכנעתי שדי היה בנכות הזו לגרום לתובע להיות ספון בביתו.